עיקרו של הקדיש הוא התפילה להתגדלות ולהתקדשות שמו של הקב"ה, והתגלות מלכותו בעולם. הנוסח יתגדל ויתקדש – מבוסס על הפסוק ביחזקאל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים". במרבית הנוסחים (מלבד נוסח אשכנז) מופיעה גם בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח
מה.
קדיש הוא נוסח תפילה הנאמר בשפה הארמית. ישנם מספר סוגי קדיש: חצי קדיש, קדיש תתקבל, קדיש יהא שלמא, קדיש דרבנן, קדיש הגדול (או: קדיש דאגדתא). במקור נאמר הקדיש לאחר לימוד אגדה, אך בהדרגה נכנס לתפילות הציבור בבתי הכנסת. הקדיש משולב בין התפילות, הוא נאמר בסיום תפילת העמידה, לאחר סיום קטעים בתפילה (לאחר פסוקי דזמרא, תפילת עלינו לשבח וכו) ולאחר לימוד תורה שבעל פה.
עיקרו של הקדיש הוא התפילה להתגדלות ולהתקדשות שמו של הקב"ה, והתגלות מלכותו בעולם. הנוסח יתגדל ויתקדש – מבוסס על הפסוק ביחזקאל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים". במרבית הנוסחים (מלבד נוסח אשכנז) מופיעה גם בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח: "ויצמח פורקניה, ויקרב משיחיה" (ותצמח הישועה ויקרב בואו של המשיח) . מכיוון שהנושא המרכזי של הקדיש מדבר על קידוש ה בעולם, חז"ל החשיבו אותו מאוד, ואף אמרו כי "כי כל העונה אמן יהא שמה רבא מברך בכל כוחו (במלוא הכוונה שלו) – קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה" (שבת קיט ע"ב), וכן כתבו המקובלים שהקדיש מעלה את התפילה בשלביה השונים, בדרגות הקדושה השונות.
למה.
הקדיש נאמר בארמית בבלית – שפת הגמרא. עובדה זו מקורה בעממיותו של ה"קדיש", שנתקן לאמרו בשפה שהייתה שפת העם בתקופת התלמוד, כלומר בארמית, כמו תפילות אחרות שהשתמרו בשפת העם בשל היותן נחלת הכלל. על פי הסוד, המלאכים המעלים את נוסח התפילה בודקים את קדושתו של המתפלל. אם המתפלל אינו מספיק הגון במעשיו יש חשש שהמלאכים יחסמו את שערי התפילה בפניו. כל זה אם המתפלל שח בלשון הקודש, אולם בשפות אחרות, ובכללים ארמית, המלאכים אינם מבינים את המילים ולכן אינם יכולים למנוע מן התפילה להתקבל. מסיבה זו נקבע לומר קטעים אחדים בתפילה דווקא בשפה הארמית: "בריך שמיה" – לפני הקדיש או הוצאת ספר התורה.
משהו לסיום.
הקדיש מפורסם ביותר הינו 'קדיש יתום'. הטעמים לכך הם, שהקדיש הוא תפילה לזכות ולעילוי נשמת הנפטר, וכן כדי להגביר את קידוש השם של הקב"ה, ולהראות שגם במצבים קשים מקבלים אנו על עצמנו דין שמים באהבה.
אמירת קדיש יתום על הנפטר היא מנהג, ואין לה מקור בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי. כמו כן מנהג זה אינו מופיע בספר משנה תורה לרמב"ם. הבית יוסף מביא את דברי הארחות חיים שכתב כי הטעם לקדיש יתום נעוץ בסיפור האגדה המובא בבית יוסף: "פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו: בני, למה לך? אמר לו: רבי, כה משפטי כל הימים, להביא באש של גיהנם, להיות נדון בה. אמר לו: ואין מי שיוכל להצילך מן הצער הגדול הזה? אמר לו: אין מי שיצילני, אם לא שיאמר בני קדיש או יפטור בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ובא הרב ואמר זה לבנו של המת ויעש כל אשר אמר. לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
(הרב צוריאל גביזון – הידברות)
