רונית שיינפלד מספרת לאתר הידברות על הפעם הראשונה בה זכתה לשמוע תפילת קדיש. "שום דבר לא הכין אותי להתרגשות העצומה שהכתה בי", היא מתארת, "נוכח תרכובת המילים הנפלאה הזו, שמפלחת את נשמתי, כמו חץ שנשלח ללב". מכתב מרגש
אני רונה הקטנה, אוהבת את כל התפילות, אוהבת באמת. אני נהנית לנגן על שפתי את כל הפיוטים והתהילים, השירים והניגונים. מן תחביב שכזה. תומר תמיד נהנה לעשות לי מבחני ידע, וזורק לי חצי משפט מתוך קטע ואני אמורה להשלים אותו. אני גאה להודות שבדרך כלל אני מקבלת ציון עובר.
אבל יש משהו אחד שמושך אותי לבית הכנסת כל הזמן, משהו שגורם לנשמה שלי לעוף, גורם לנשמה שלי לפרפר. למשהו הזה קוראים קדיש.
שום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי להתרגשות העצומה שהכתה בי, נוכח תרכובת המילים הנפלאה הזו, שמפלחת את נשמתי, כמו חץ שנשלח ללב.
המגששים את דרכם לעולם היהדות, בודקים לא פעם איך אני מאמינה במשהו שאני לא רואה, במשהו שאני לא שומעת, במשהו שאי אפשר לגעת בו. תקנו אותי אם אני טועה, אבל את אלוקים צריך להרגיש. להרגיש בפנים. צריך לשבור את החומות שנבנו סביבו במהלך השנים. ואז, רק אז, אפשר להרגיש אותו.
עיקרו של הקדיש הוא בקשה להתגדלות והתקדשות שמו הגדול ומלכותו. הבקשה הזו מצליחה לקחת אותי למקום שבו שאני מבינה את האפסיות שלי ביחס לגדולתו, כשאני רואה את הנשמה שלי, כשהיא נטולת קליפות ומלאת אור אינסוף.
מהחיבור הזה למדתי מה זה לגעת באלוקות. לגעת באני הגבוה ביותר, האני העליון, בנשמת אלוק ממעל. מהעיבור הזה, אני מצליחה לגעת בנקודה שבה אני מבודדת את עצמי לרגע מהכל, מכל טרדות החול. לא חושבת על חשבון הבנק, לא על המשימות שהשארתי בעבודה, ובטח שלא על הכביסה התלויה.
ישתבח ויתפאר שמו של הבורא – כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו – כנגד האפסיות שבי, כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים שהעלו אותי להרגיש חיים. אותם ייסורים, שהוציאו אותי לחופשי מכל הקשיים ומכל הפחדים.
"ויתעלה ויתהלל", מצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים האלה, אני מצליחה מעט להבין שהאין שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה.
"לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד כשלמעשה אתה בעצם כולם. אבל איך זה שאני יודעת שאתה שלי, כשבמקביל אתה נחלת הכלל?
בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה – אני רואה אותך בפרח שפורח, ובירח שמעלי זורח. אני רואה אותך ברוח שמוליכה את הענן, אני מרגישה אותך חי, בחיוך של ילד קטן.
יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך. עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל ההערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגלי מסרכת, לומדת הרבה לתת, ואף הרבה פחות לקחת.
שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. היום אין בי את הכח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".
אלייך תשוקתי, אליך אהבתי, אהבה שמכלה כל פירור בנשמתי. המילים שפורטות על כל איבר מגופי מכריזות בכל פעם שאתה הוא מלכי. המילים זוהרות כזוהר הרקיע, מבקשות ומייחלות אליך להגיע.
תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, תסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא האר לי את הלילה הקר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.
"אויה לי כי גרתי משך", זועקת נפשי, "שכנתי עם אהלי קדר" מבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שהמריתי את פיך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, על עיוורון והליכה במים עכורים, על שלא ידעתי שאני רועה בשדות זרים.
מן המצר שוועתי הגיעה אליך, וללא היסוס הושטת את ידך. איני ראויה לכל חסד וחמלה, איני ראויה לכל גילוי של ישועה. אנא השכח מליבי שדרתי באוהלי רשע, השכח ממוחי שלא הגיתי פועלך.
שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעימי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והטה ליבי אל עדותיך. תזכור זכות אבות לשפחתך, ואל תדון אותי לכף חובה. כי אליך עיני נשואות, אליך עיני בוכיות.
מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות, אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום, עד בלי די. נפשי מייחלת אליך, שמה רבא. נפשי נכספת שיתגדל כבודך, נפשי מרננת שיתקדש שמך.
המייל של רונית שיינפלד לנשים בלבד – rona1471@gmail.com
הבלוג של רונית – http://rshenfeld.blogspot.co.il/
