קדיש יתום בנמל התעופה
סיפר רבי מרדכי גיפטר: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר שהחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגוריי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור שמונה חברים נוספים שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה, אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.
משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע. הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעה המתפללים.
משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש?"
משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה: "וכי אני אינני יהודי?… " ומיד עמד ואמר קדיש.
אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז"ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט שלי, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'.
אמרתי לו: 'איני מתפלל, ואפילו אם הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול, הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מניין, ואתה תאמר קדיש'. כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומר קדיש! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי, ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא… "
